301_Halochem_Digital

״לא צריך לבקש, אנחנו נבוא אליכם" | הלוחם ← עם פציעה שהלכה וגדלה עם השנים, הוא השתתף בכמה מלחמות, והפציעות שלו העמיקו. התרשמתי מהמסירות שלו למשפחה, ומהעובדה שלמרות הקושי הגדול שלו בתנועה הוא ממשיך לעשות ספורט. שאלנו אותו אם הוא היה רוצה להתנדב כחונך לנכים צעירים וההירתמות שהוא הביע לנושא הייתה מרשימה. רבים מהמבוגרים הביעו דאגה לנכים הצעירים שהגיעו השנה. הנושא הזה בוער אצלם, כי הם מבינים מקרוב מהי הקרבה אישית למען משהו הרבה יותר גדול מהם". "אני התלוויתי לביקור אצל נכה שרייבמן: שדיבר איתנו בפתיחות על מצבו האישי. הוא אמר 'אשתי התגרשה ממני ובצדק. הייתי נורא עצבני. הייתי נורא מתרגז על כל דבר'. לפעמים הביקורים מאפשרים שיחה אישית, אמפתית, וגם הנכים מקבלים בחיוב את העובדה שמישהו מגיע לבקר, להתבונן, להתעניין. ככלל, חשוב לומר שאגף השיקום שינה את פניו, הדרך שבה מטפלים היום בנכים השתנתה ורואים את זה גם בוועדות הרפואיות ובטיפול בפוסטטראומטיים". מה תרצו לומר לנכים ולנכות המבוגרים שקוראים את הכתבה ולא ממש בטוחים אם להסכים לקבל ביקור בית כזה אצלם? "יש לי חיבור אישי לפרויקט ד"ר מזוז: הזה, כי גם אבא שלי הוא נכה צה"ל והוא חווה עכשיו את ההזדקנות שלו. כמו שהייתי אומרת לאבא שלי, הייתי מבקשת מכל נכי צה"ל המבוגרים, תסכימו לביקורי הבית. זאת הזדמנות להגיע אליכם אישית. גם אם אתם חושבים שהכול בסדר, הרבה פעמים תוך כדי פגישה מגיעים לכל מיני תובנות ומחשבות שאולי לבד לא מודעים אליהן. נצלו את ביקור הבית, כי הוא יכול לעזור ולשפר". "מתוך השאלות בביקור שרייבמן: עולים על דברים שאולי מגיעים לכם ושאפשר לקבל. אנחנו עשינו מיפוי מקיף של השירותים בכל רשות מקומית ואנחנו יודעים להציע אותם לאנשים. לא צריך לבקש, אנחנו נבוא אליכם ואנחנו רוצים לעזור. לביקור בית אין תחליף, אי אפשר לעשות את זה בטלפון, צריך לשבת יחד, פנים אל פנים, בסביבה הטבעית של הנכה. חשוב שאנשים ינצלו את המיזם וימצו את מלוא הזכויות שלהם, כדי שיהיה להם חוסן לעת זקנה". "הרגשה טובה, שלא שכחו אותך" מכרמיאל, זכה לביקור בית 78 אבי טוסון, בן במסגרת הפיילוט א ,78 בי טוסון מכרמיאל נפצע במלחמת יום הכיפורים. הוא בן נשוי, אב לארבעה ילדים וסבא לתשעה נכדים. "הייתי שריונר , אצל קהלני", נזכר טוסון בסיפור הפציעה שלו. "על 7 בחטיבה סף סיום קורס קצינים, העלו אותנו לכוננות ברמה במחשבה שנה ולא למדנו כלום. עבר ראש 51 שהולך להיות יום קרב. חלפו השנה, שום דבר לא קרה, וביום כיפור, בשעה שתיים בצהריים, נפתח הגיהינום. נכנסנו למובלעת הסורית והטנק שלי חטף טיל סאגר. כל הלוחמים שלי נהרגו ואני שרדתי. נשארתי לבד, החושך ירד, ושום חייל צה"ל לא נראה בסביבה. נשמרנו מאוד לא ליפול בשבי ובהחלטה של רגע זחלתי לטנק סורי שהיו בו שתי גופות של חיילים סורים. למחרת בצהריים יצאתי מהטנק, כולי מפויח, ופגשתי חיילים שלנו. הייתי מאושפז ולילה אחד לקחתי את המדים שלי וחזרתי לרמה. עד היום ברמב"ם מחפשים אותי. אחרי המלחמה סיימתי את קורס הקצינים ונשארתי כמה שנים כבר הייתי רב 24 בקבע. בגלל הפצועים וההרוגים הרבים, בגיל סרן. לקח לי יותר משמונה שנים אחרי הפציעה לפנות למשרד הביטחון, כי התביישתי. למדתי בטכניון באותה תקופה ולא הצלחתי לסיים את הסמסטר הראשון, כי הפציעה שלי הייתה קשורה גם להלם קרב. למזלי פגשתי בקיבוץ מטפלת שכיוונה אותי, הגעתי לוועדות רפואיות והשאר היסטוריה". מה חשבת כשהתקשרו אליך מאגף השיקום והציעו להגיע לביקור בית? "התקשרה אליי יעל, אמרה לי שהיא רוצה להיפגש איתי לצורך סקר והיכרות ולבדוק זכויות שמגיעות לי מול אגף השיקום. לזכותו של אגף השיקום ייאמר שאחרי חמישים שנה נזכרו בנו, אלפי הלוחמים של מלחמת יום הכיפורים, ודאגו לשלוח מישהי לעשות את הסקר. כולנו זקוקים לתשומת לב. מגיעים אליך, נותנים תשומת לב קטנה, כאילו אומרים לך 'אנחנו יודעים על קיומך, אנחנו מתעניינים בך'. זה כבר נותן הרגשה טובה, שלא שכחו אותך". מה היה הדבר הכי חשוב בשיקום שעברת? "אם מישהו היה מזמין אותי לאגף השיקום, ושואל מה הכי חשוב, הייתי אומר שהתמיכה של משרד הביטחון - כלכלית, נפשית, טיפולית - צריכה להינתן לפצוע עצמו וגם למעגל מסביב, למשפחה. ברגע שמטפלים רק בפצוע ולא מתייחסים למשפחה מסביב, זה כמו לקחת דלי של מי ברז ולשפוך אותו לים. הדרך הטובה ביותר לשיקום היא לתת מעטפת בלימודים ובתעסוקה. למזלי, אני הכרתי את אשתי, קיבוצניקית ממעגן, שנה בקיבוץ, וקיבלתי ממנה ומהקיבוץ את כל המעטפת 28 גרנו ותמיכה בלתי מסויגת. למדתי הנדסת חשמל והנדסת מיזוג אוויר וקירור ועבדתי בתחום". איזה מסר יש לך לפצועות ולפצועים החדשים שהצטרפו השנה לארגון ורק מתחילים את דרך השיקום? "כדאי לקחת אותנו, הפצועים הוותיקים ששיקמו את עצמם, ולהביא אותנו לשיחות אחד על אחד עם החבר'ה הצעירים. אם פצוע רואה אדם שהשתקם, הוא רואה את קו האופק, ולא נכנס לכל מיני מעגלים של דיכאון וחוסר יכולת. הפצוע הוותיק הוא כמו מנטור, הוא יכול לומר לצעיר 'תסתכל עליי, אני עברתי תופת לא פחות ממך, וראה לאן הגעתי'". "כולנו זקוקים לתשומת לב. מגיעים אליך, נותנים תשומת לב קטנה, כאילו אומרים לך 'אנחנו יודעים על קיומך, אנחנו מתעניינים בך'" תשפ״ה 2025 ינואר-פברואר הלוחם | 28